ב־13 באוגוסט 1961 התעוררו תושבי ברלין וגילו שעירם נחצתה כמעט בן־לילה. כוחות מזרח גרמניה סגרו רחובות, מתחו גדרות תיל והפסיקו את התנועה החופשית בין מזרח העיר למערבה.
מה שהחל כמחסום מאולתר התפתח בהדרגה לאחד ממערכי הגבול המאובטחים והקטלניים בעולם. חומות בטון, גדרות איתות, מגדלי שמירה, זרקורים, דרכי סיור, תעלות נגד כלי רכב ורצועות שטח חשופות יצרו את מה שכונה במערב “רצועת המוות”.
מטרתה של חומת ברלין לא הייתה למנוע מאויבים להיכנס למזרח גרמניה, אלא למנוע מאזרחיה לצאת ממנה.
לפני הקמת החומה עזבו מיליוני בני אדם את מזרח גרמניה, ורבים מהם עברו דרך ברלין. לאחר סגירת הגבול הפכה הבריחה למסוכנת הרבה יותר. שומרי הגבול הורשו להשתמש בנשק כדי לעצור נמלטים, גם כאשר הירי עלול היה להיות קטלני.
ובכל זאת, בין הקמת החומה ב־1961 לנפילתה ב־1989 הצליחו לפחות 5,075 בני אדם לעבור את מערך הגבול בברלין ובסביבתה ולהגיע למערב. לפחות 140 בני אדם נהרגו או מתו בנסיבות הקשורות ישירות לחומה ולמשטר הגבול.
חלק מהבורחים קפצו מעל גדרות, אחרים שחו בתעלות, הסתתרו במכוניות, חפרו מנהרות או בנו מתקנים שנראו כאילו נלקחו מסרט פעולה. אלה כמה מסיפורי הבריחה הנועזים והמפורסמים ביותר.
הקפיצה שהפכה לסמל של המלחמה הקרה
ב־15 באוגוסט 1961, יומיים בלבד לאחר סגירת הגבול, הוצב השוטר הצעיר קונרד שומן לצד גדר תיל ברחוב ברנאואר שטראסה.
באותו שלב עדיין לא עמדה במקום חומת בטון. הגבול סומן בעיקר באמצעות גלילי תיל, ושומן הבחין כי בצד המערבי ממתינים צלמים ואזרחים.
ברגע אחד הוא השליך את נשקו, רץ לעבר הגדר וקפץ מעליה אל מערב ברלין. רכב משטרתי מערב־גרמני המתין לו בצדו השני והרחיק אותו מיד מהמקום.
הצלם פטר לייבינג תיעד את הקפיצה בדיוק ברגע שבו שומן היה תלוי באוויר. התצלום, שנודע בשם “הקפיצה אל החופש”, הפך לאחת התמונות המזוהות ביותר עם חומת ברלין ועם המלחמה הקרה.
שומן לא היה בהכרח האדם הראשון שנמלט לאחר סגירת הגבול, אך בריחתו הייתה אחת הראשונות, המפורסמות והמתועדות ביותר.
לפרוץ את החומה בנגמ״ש
וולפגנג אנגלס היה מכונאי ונהג צעיר ששירת במסגרת הצבא המזרח־גרמני. ב־17 באפריל 1963 הוא החליט לברוח בדרך שאיש כמעט לא יכול היה להתעלם ממנה.
אנגלס גנב נגמ״ש סובייטי מסוג BTR-152, ששימש בהכנות למצעד צבאי, ונסע איתו ברחובות מזרח ברלין. בדרך עצר ליד קבוצת צעירים ושאל אם מישהו מהם רוצה להצטרף אליו למערב. איש מהם לא העז לעלות.
הוא האיץ לעבר החומה באזור טרפטו וניסה לפרוץ אותה בעזרת הרכב המשוריין. הנגמ״ש פגע בחומה, אך לא הצליח לעבור אותה לחלוטין ונשאר תקוע בתוך מערך הגבול.
אנגלס יצא מהרכב וניסה לטפס אל הצד המערבי. הוא הסתבך בגדר התיל ונורה פעמיים בידי שומרי הגבול. שוטרים ואזרחים ממערב ברלין השיבו אש, משכו אותו מתוך הגדר והעבירו אותו אל המערב.
הוא הובא לבר סמוך כשהוא פצוע ומחוסר הכרה. שנים לאחר מכן סיפר שכאשר התעורר וראה על המדפים את מותגי האלכוהול המערביים, הבין שהצליח להגיע לצד השני.
מנהרה 29
במקומות מסוימים לא היה אפשר לעבור מעל החומה, ולכן היו מי שניסו לעבור מתחתיה.
אחת ממנהרות הבריחה המפורסמות ביותר הייתה “מנהרה 29”, שנחפרה בשנת 1962 מתחת לאזור ברנאואר שטראסה. סטודנטים ופעילים ממערב ברלין חפרו את המנהרה ממרתף בצד המערבי לעבר בניין במזרח העיר.
העבודה הייתה קשה ומסוכנת. החופרים נאלצו להתמודד עם מחסור באוויר, מים שחדרו לאדמה, סכנת התמוטטות והחשש המתמיד שאנשי השטאזי יגלו את התוכנית.
בלילות 14 ו־15 בספטמבר 1962 עברו במנהרה 29 בני אדם ממזרח ברלין למערבה, ומכאן שמה.
צוות של רשת NBC האמריקאית סייע במימון החפירה ותיעד חלקים מהמבצע. הצילומים הפכו את המנהרה לאחד מסיפורי הבריחה הידועים ביותר מתקופת החומה.
מנהרה 57
שנתיים לאחר מכן נחפרה מנהרה גדולה ומצליחה אף יותר.
“מנהרה 57” יצאה ממאפייה נטושה במערב ברלין והגיעה לחצר בית ברחוב שטרליצר שטראסה שבמזרח העיר. במשך חודשים חפרו סטודנטים ומתנדבים מעבר תת־קרקעי באורך של יותר ממאה מטרים.
בלילות 3 ו־4 באוקטובר 1964 הצליחו 57 בני אדם לעבור דרכה למערב ברלין.
אולם הבריחה הסתיימה בעימות אלים. אנשי ביטחון מזרח־גרמנים גילו את המנהרה, ובמהלך חילופי ירי נהרג שומר הגבול אגונס שולץ. במשך שנים האשימה מזרח גרמניה את המסייעים לבריחה במותו, אך לאחר נפילת החומה התברר כי הוא נפגע ככל הנראה מאש של חבריו.
המנהרה נסתמה זמן קצר לאחר מכן, אך היא נותרה אחת ממנהרות הבריחה המצליחות ביותר בתולדות חומת ברלין.
הבריחה על כבל מעל החומה
האחים בתקה ניהלו במשך שנים מאבק משפחתי יוצא דופן כדי להגיע כולם למערב.
האח הבכור, אינגו בתקה, נמלט כבר בשנת 1975 כאשר חצה את נהר האלבה על מזרן מתנפח. לאחר שהגיע למערב הוא החל לתכנן את בריחתם של אחיו, הולגר ואגברט.
ב־1983 נמלט הולגר בתקה יחד עם חברו מיכאל בקר בדרך שנראתה כמעט בלתי אפשרית. השניים התחזו לחשמלאים ונכנסו לעליית גג של בניין גבוה במזרח ברלין, סמוך לגבול באזור טרפטו.
באמצעות קשת הם ירו חץ שאליו חובר חוט דק אל עבר בניין במערב ברלין. בצד המערבי המתין אינגו. בעזרת החוט משכו האחים בהדרגה חבלים וכבלים חזקים יותר, עד שמתחו כבל פלדה בין שני צדי הגבול.
הולגר ומיכאל התחברו לגלגלות מאולתרות וגלשו על הכבל מעל החומה ורצועת הגבול, בגובה של עשרות מטרים, עד שהגיעו בשלום למערב ברלין.
אך אחיהם הצעיר אגברט עדיין נשאר במזרח.
החילוץ במטוסים זעירים
שש שנים לאחר הבריחה בכבל החליטו אינגו והולגר לחזור למזרח ברלין כדי לחלץ גם את אגברט.
במאי 1989 הם טסו ממערב ברלין בשני מטוסים זעירים מסוג אולטרה־לייט. כדי ליצור את הרושם שהם שייכים לצבא הסובייטי, הם צבעו על המטוסים כוכבים אדומים ולבשו מדים שנראו צבאיים.
השניים חצו את הגבול האווירי ונחתו בפארק טרפטו שבמזרח ברלין. אגברט המתין להם במקום, עלה לאחד המטוסים, ובתוך דקות המריאו השלושה חזרה למערב.
לאחר הנחיתה הציבו האחים שלט שעליו נכתב:
“הלוואי שיכולנו להישאר כאן עוד קצת.”
הבריחה התרחשה חודשים ספורים בלבד לפני נפילת החומה והשלימה את אחד מסיפורי המשפחה יוצאי הדופן ביותר בתולדות ברלין המחולקת.
ארבע שעות במים
הרטמוט ריכטר היה בן 18 כאשר החליט לברוח ממזרח גרמניה בשנת 1966. הוא נכנס למי תעלת טלטו ושחה במשך שעות בחשכה, תוך ניסיון להימנע מסירות הסיור ומזרקורי משמר הגבול.
לאחר כארבע שעות הגיע מותש אל הגדה המערבית.
אלא שסיפורו לא הסתיים שם. בשנים שלאחר בריחתו חזר ריכטר פעמים רבות למזרח גרמניה וסייע לאחרים להימלט. הוא הסתיר אנשים בתא המטען של מכוניתו והעביר אותם דרך מעברי הגבול אל מערב ברלין.
בסך הכול סייע ל־33 בני אדם לברוח.
ב־1975 הוא נעצר במעבר הגבול לאחר שאחת מנוסעותיו התגלתה בתא המטען. ריכטר נידון ל־15 שנות מאסר, אך לאחר כארבע שנים שוחרר במסגרת הסדר שבאמצעותו שילמה מערב גרמניה למזרח גרמניה עבור שחרור אסירים פוליטיים.
בריחות בתוך מכוניות
לא כל הבריחות התבצעו באמצעות מנהרות או מתקנים יוצאי דופן. אחת השיטות הנפוצות הייתה להסתיר אנשים בתוך כלי רכב שעברו התאמות מיוחדות.
מסייעי בריחה יצרו תאים סודיים מתחת למושבים, מאחורי לוחות המחוונים, בתוך מכלי דלק שהותאמו מחדש ובחללים זעירים בתא המטען.
אחד המסייעים הידועים ביותר היה ברנד בוזיגר, שפיתח כלי רכב מיוחדים להעברת נמלטים דרך מעברי הגבול. שיטה אחרת השתמשה במכוניות ספורט נמוכות, שיכלו לעבור מתחת למחסומי המתכת לפני שהשומרים הספיקו להוריד אותם לחלוטין.
אולם ככל ששיטות הבריחה השתכללו, כך השתפרו גם הבדיקות של משמר הגבול. מראות הוכנסו מתחת למכוניות, מושבים פורקו, תאי מטען נבדקו ומכוניות חשודות נמדדו ונוקבו כדי לאתר חללים מוסתרים.
החומה לא הייתה בלתי עבירה
ממשלת מזרח גרמניה השקיעה משאבים עצומים בהפיכת הגבול לכמעט בלתי חדיר. מערך החומה שונה ושוכלל שוב ושוב, והשלטונות למדו מכל ניסיון בריחה כדי לסגור את הפרצה הבאה.
אבל כל מחסום חדש הוליד גם רעיון חדש.
אנשים קפצו מחלונות, שחו בתעלות, התחבאו במכוניות, חפרו באדמה, גלשו על כבלים וטסו במטוסים זעירים. חלקם פעלו מתוך תכנון ממושך, ואחרים ניצלו הזדמנות של שניות.
מאחורי כל אחד מהסיפורים האלה עמדו אנשים שהיו מוכנים לסכן את חייהם כדי לבחור היכן לחיות, לעבוד ולגדל את ילדיהם.
חומת ברלין הייתה בנויה מבטון, פלדה ותיל. הסיפורים על הבריחות ממנה מזכירים שהמאבק סביבה היה, בראש ובראשונה, מאבק על חופש.
בלוגים נוספים שיכולים לעניין אתכם
צ׳ק פוינט צ׳ארלי – מסמלי המלחמה הקרה
ברלין המזרחית: החומה, בית הקפה ״מוסקבה״ וצ’ק פוינט צ’ארלי
